סיפור היסטורי מרתק על ה-IPA
לבירה הנהדרת הזאת יש סיפור היסטורי מעניין, שחלק מהמומחים יגידו שהוא אגדה, אבל אנחנו נבחר להאמין בו.
הפירוש המילולי של המילה "אייל" מגיע מהמילה האנגלית הישנה "heal", שפירושה "בריאות ארוכה" (Good Health). הסיבה לכך היא שמדובר במשקה שהיה נפוץ בחתונות ובחגיגות, שבו הוגש לאורחים לצורך חיזוק והבראה.
במהלך המאה ה-7, הפונדקים ברחבי אנגליה התחילו לקרוא למקום מגש המשקה בשם "House Ale". באותה תקופה היו באנגליה יותר מ-35,000 בתי אייל, שהציעו את המשקה כפתרון משקה דגן לכלל האוכלוסייה. עם הזמן, וכאשר הביקוש לאייל היה גבוה יותר מההיצע, החלה בעיה של חוסר בשעורה – מרכיב בסיסי להכנת האייל.
כדי להתמודד עם החוסר בשעורה, החלו האנגלים לייבא שעורה ממדינות אירופה. לאחר כמה עשרות שנים, המושגים השתנו: בתי האייל הפכו ל-"Public Houses" (שמהם התפתח מאוחר יותר המונח PUB), ובסוף המאה ה-17 החל תהליך יצור מסחרי של האייל, שהפך למשקה מועדף על מעמד הביניים.
במהלך השנים, עם התפשטות המושבות הבריטיות ברחבי העולם, החיילים הבריטים בהודו התחילו לחפש את האייל הקלאסי. אך הבעיה הייתה שבירות שנשלחו להודו לא עמדו באיכות המובטחת ולקראת הגעתן יכלו להחמיץ ולהתסוס בדרך.
הפתרון מגיע – ה-IPA
במהלך המאה ה-19, מבשלות בירה בריטיות, שנאלצו להתמודד עם האתגר של הייבוא להודו, החליטו להוסיף לבירות כמויות נכבדות של כשות. הכשות לא רק שהוסיף את הטעמים הייחודיים והארומטיים לבירה, אלא גם עזר בשימור הבירה ולקח חלק במניעת החמצה.
הגרסה החדשה של האייל, שנקראה "India Pale Ale" (IPA), יועדה במיוחד לשווקים הרחוקים והפכה לפופולרית מאוד גם בהודו ובמושבות בריטיות אחרות. המאפיין המרכזי של ה-IPA הוא כמות הכשות הגדולה שהשתמשו בה, דבר שגרם לבירה להיות יותר מרירה וארומטית, ועם גוף פחות כבד. כך יצא ש-IPA הפך להיות אחד מהסוגים המוכרים ביותר של בירות בעולם, והיום הוא נחשב לפופולרי במיוחד בארה"ב ובמדינות המערב.